ציטוטים

אורי ה. :

עליתי כנער מצ'כוסלובקיה ארצה, דרך רומניה, באונייה להובלת פחם. לצורך הובלת בני אדם נוקתה ונבנו בה דרגשי עץ ועליהם מזרנים. הרווח בין הדרגשים כמטר אחד, לאפשר לאנשים לשבת עליהם, כ-700 במספר. אי-שם בחודשי פברואר-מרץ 1939 עליתי על הספינה וזו יצאה לדרכה, מהלך שמונה ימי שייט לישראל. אחר כך עברנו לסירה.

היום יקשה עלינו להבין כיצד נדחסנו 700 איש, אישה וילד לסירה שלא הותאמה לכך. את הזקנים והנשים, לרבות נשים הרות, שיכנו בתוך הסירה ואנחנו, הבחורים הצעירים, מצאנו עצמנו עומדים על סולמות החבלים שהזדקרו על סיפונה.

ספינת האם הגדולה הסתלקה לה לדרכה והשאירה אותנו לגורלנו. השעות נקפו אט אט. השמש עלתה ושרפה אותנו בחומה ואז, לפתע פתאום, דמם מנוע הסירה.

המצב קטסטרופלי. צמא נורא, וברשותנו כ-30 ליטרים מים בלבד ומעט אוכל. בהיעדר מקום, עשינו את צרכינו בעודנו עומדים על החבלים. המים נועדו לשימושן של הנשים ההרות, ואילו הצעירים שבינינו הסתפקו במציצת פרוסות לימון, שחילקה לנו רופאת הסירה.

יואל ל.:

נולדתי בתל אביב בשנת 1931. תל אביב של אז העיר העברית הראשונה ומייסדיה עדיין שכנו בה. עירם של ביאליק שערך את ערבי "עונג שבת", אליהם נהרו רבים מתושבי העיר. עירם של ראשי העיר דיזנגוף ורוקח. העיר בה התנהלו העדלאידעות בחגי פורים בהשראתו של אגדתי, ומנהיגי הפועלים ברל כצנלסון ובן גוריון נשאו בה הרצאות שארכו שעות ומשכו המונים.

פעמים רבות רעבתי, ואת רעבוני שברתי בפרוסת לחם מרוחה בשן שום מגוררת. אם שפר מזלנו אכלנו גם זיתים ירוקים. אם קמנו לבוקר בו אכלנו שתי פרוסות לחם שחור מרוחות במרגרינה, החשבנו אותו ליום טוב. לחם לבן כמובן לא היה ונחשב למותרות. המלחמה העולמית קשה, והאוכל בקיצוב. חמאה נקנתה ברבעי חבילות ונחשבה ללוקסוס.

תל אביב עיר צעירה ואין כביש סלול ליד ביתנו. הרחובות עשויים חול ובחורף מלאו שלוליות שלוליות, שמימיהן זרמו לחצר ביתנו. בלילות שקט גדול ודממה מסביב. כשאנשים צעדו על אבני המדרכה ליד הבית שמענו את פסיעות רגליהם, וכשהים רגש, שמענו את רחש גליו.

מקצוע ההיסטוריה היה נחמתי היחידה בלימודים וסיפק את יצר ההרפתקה שבי. בלעתי ספרים, חלקם ספרות יפה וחלקם ספרים היסטוריים.

קסמו לי עלילות הגבורה ותיאורי האלימות, ההרפתקאות והמלחמות, שגיבוריהן אכלסו את דפי אותם ספרים. בדמיוני ראיתים, נסיכי האופל והתעוזה, חוצים את יבשת אירופה ואת מרחבי הים התיכון, מנופפים בחרבם ללא חת ומכריעים כל אויב המנסה לעמוד בדרכם. דימיתי את עצמי נוהג כמותם בבגרותי, חף מידיעת העתיד הקרוב המתדפק על דלתי ועל דלתותיהם של כל בני גילי ובני דורי, נושא עימו מוות ושכול.

יצחק ז.:

נולדתי ברומניה בשנת 1928.

בזיכרוני אבא שהתפלל בבית יום יום, לפני שיצא עם סוסיו לעבודה, בשעה שלוש וחצי בבוקר. אבא מומחה גדול לסוסים, טוב מווטרינר. כל שבוע נסע מדי יום לכפר אחר וכך טרח כל השבוע עד יום שישי. אבא קנה מהגויים גבינות, טלאים וצמר. הצמר נלקח מהכבשים והוקפד על ניקיונו. אבא לא אסף בעצמו את הצמר, אלא שלח את המשרת לשם כך. גבינות אסף פעמיים בשבוע, כל פעם בכמות של 600 קילוגרמים.

מהטלאים עשו עור לנעלי אסטרחן, שנחשבו ליוקרתיות ומחממות בחורף הקר. הטלאים נולדו ונשחטו מיד, לצורך עשיית העור. הכבשים והאיילים החלו את תקופת הייחום ב-26 לחודש אוקטובר, ועונת ההמלטה החלה ב-26 לחודש מרץ. באותם חודשים הכבשים הפסיקו לתת חלב. בבית תלו את עורות הטלאים על קורות עץ, מתחו והדקו אותם אל הקורות במסמרים, כדי שיהיו חלקים ומוכנים לעשיית הנעליים. אבא עשה שני סוגי עורות ואת הסוג המשובח שיגר לארה"ב.

בשנת 1938 השתנה הכול לרעה ושנאת היהודים החריפה. תנועת "משמר הברזל" האנטישמית צברה עוצמה והאווירה באוניברסיטאות הפכה אנטישמית. הדבר התבטא גם בחיי היום יום. לראשונה תפשוני ילדים גויים והרביצו לי בגלל יהדותי. אבא, חסר אונים, לא מנע זאת.

                          ביוגרפיה   סיפור חיים    הנצחה    קצת עליי    ציטוטים    צור קשר   שירותים נוספים   ספר לדוגמא